החלטה בתיק ת"א 710-07

המבקשת עותרת למחיקת התביעה או לעיכוב ההליכים בה עד אשר שר התחבורה יכריע בבקשה  שעל המשיבה להגיש לו בעניין תשלום פיצוי "סבל" בהתאם לסעיף 7 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (" הפקודה").

עיינתי בכתבי הטענות והחלטתי לדחות את הבקשה.

בת"א 710-07 הגישה המשיבה תובענה לפיצויי הפקעה על יסוד הוראות הפקודה וביום 15.2.10 ניתן פסק דין המחייב את המשיבה בתשלום כמפורט בו. המבקשת ערערה בבית המשפט העליון (ע"א 2685/10) וביום 14.5.12 התקבל בחלקו ערעורה של המבקשת והדיון הוחזר לבית משפט זה עם הוראות כדלקמן:

1.         " המשיבה(המשיבהכאן, א"ק) רכשה את הקרקע כשידעה על - אודות ההפקעה . במצב דברים זה , ייתכן שהמחיר שהיא שילמה עבור הקרקע משקף את ההנחה שלא ישולם פיצוי בגין רבע ממנה . מנגד ייתכן שהקרקע נרכשה במחיר המשקף הנחה הפוכה . אנו סבורים שנגרם למשיבה " סבל " כמשמעותו בסעיף 7 סיפה לפקודת הדרכים רק במקרה השני , וב " כ המשיבה טען בדיון לפנינו כי זהו המצב העובדתי - שמאי במקרה שלה , אלא שסוגיה זו לא התבררה בבית המשפט המחוזי . אשר על כן , אין מנוס מלהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא לבירור סוגיה עובדתית זו , שבהתאם לתוצאתה תוכרע זכותה של המשיבה בתיק זה לתשלום פיצוי " סבל " מלא " (ההדגשה הוספה, א"ק).

המבקשת טוענת שבגדר פסק הדין בערעור התווה בית המשפט העליון את הדרך הדיונית שבה על המבקש פיצויים לפי הפקודה לנקוט כאשר הוא תובע פיצויים גם בגין 25% הראשונים של הקרקע שהופקעה. לטענתה של המבקשת, בית המשפט העליון קבע שעל תובע כזה להקדים פנייה לשר התחבורה בבקשה לתשלום פיצויי "סבל" ולאחר שתינתן החלטת שר התחבורה, יוכל בעל הקרקע לפנות לבית המשפט בתביעה לפיצויי הפקעה, שאליה יצורף גם השר כנתבע. לטענת המבקשת, יש לעכב את הדיון שנקבע בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון ולהורות למשיבה לפנות לשר התחבורה ולאחר שתינתן החלטתו לשוב ולפנות לבית המשפט, בהתאם למתווה שתואר בפסק דינו של בית המשפט.

אין כלום בבקשה ומשום כך, כאמור, החלטתי לדחותה.

בהעדר קביעה אחרת בפסק הדין בערעור, או נסיבות המצדיקות קביעה כזו, פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2685/10 (שהתברר במאוחד עם ע"א 8622/07) הוא בעל תחולה פרוספקטיבית, היינו בנוגע להליכים שתחילתם ממועד מתן פסק הדין ואילך (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח עבד אלחמיד (27.2.06) ותמיכה לכך ניתן למצוא גם בפסק הדין עצמו. בפסקה 115 של פסק הדין, המצוטטת על ידי המבקשת, נאמר: " ... קודם שנפנה להכריע במקרים הקונקרטיים שבפנינו, נבקש להעיר הערה בדבר המסלול הדיוני הראוי בהליכים כגון דא ... לפיכך ככל שבעל הקרקע מבקש פיצוי בגין ה- 25% הראשונים, יהא עליו להקדים פנייה לשר התחבורה בבקשה לתשלום פיצויי "סבל" ... לאחר שתינתן החלטת השר, וככל שיבקש בעל הקרקע להשיג על החלטתו, יוכל בעל הקרקע לפנות לבית המשפט המחוזי בתביעה לפיצויי הפקעה שאליה יצורף גם השר כנתבע ...". משמעותם של דברים אלה היא שהמתווה שנקבע על ידי בית המשפט העליון, לא נועד לחול בענייננו מן הטעם הפשוט שהדיון בתובענת המשיבה שהוגשה לבית משפט זה לפני כשש שנים הסתיים בפסק דין שניתן זה מכבר והשלמת הדיון, במצוות בית המשפט העליון, איננה הליך שהחל רק לאחרונה וממילא לא חל לגביה המתווה שנקבע בפסק הדין בערעור.

בשולי הדברים, אוסיף את פליאתי למקרא טענותיה של המבקשת וזאת נוכח העמדה שאותה היא הביעה בעבר בעניין זה. בעת שניתן פסק הדין בתובענה ציינתי את העובדה שהמשיבה (התובעת) ביקשה להגיש כראייה נוספת את מסמך הקריטריונים שגובש על ידי שר התחבורה בגדר הדיון בבג"צ 7530/05 לאואר נ' שר התחבורה, שבו, בין השאר, נאמר כי ישולם פיצוי על מלוא השטח המופקע בהתאם לקריטריונים המפורטים באותו מסמך. במענה לאותה בקשה הודיעה המבקשת שהיא איננה מסכימה להחיל את האמור במסמך הקריטריונים, בין השאר, מפני שהוא רק בבחינת טיוטה. הנטען בבקשה הנוכחית, אינו מתיישב עם העמדה הקודמת שהביעה המבקשת ודי בכך, גם ללא כל נימוק אחר, כדי לדחות את הבקשה.

הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ש"ח.

ניתנה היום,  כ"ה סיון תשע"ג, 03 יוני 2013, בהעדר הצדדים.

סיגל התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: